לאחרונה, נזכרתי כמה אני אוהבת להקשיב לצלילים השונים שבטבע, להתמזגות שלהם, כל אחד בזמנו, בשקט. כך אני מרגישה עם מטופליי, שבטיפול הם אלו שבוחרים מתי ואיך להשמיע את עצמם, את המנגינה הייחודית להם.

בנסיבות חיים מסוימות האדם מצליח להקשיב לעצמו ולבטא את הצליל האותנטי שלו. אך קורה שהצליל צורם לו, גם כשהמנגינה ממשיכה. האדם המגיע לטיפול, מגיע כי משהו בניגון חייו גורם לו אי נחת, חוסר רוגע, קושי, פחד, בדידות. 

בקליניקה, בשקט, נעצור להקשיב יחד. להשמיע צלילים חדשים, מאפשרים. נעז לדבר על הרצונות, הצרכים, החששות והאתגרים שבדרך. דרך ביטוי החוויה שלנו בעולם, מגיעה הבהירות. "אל ישאל האדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל. הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם; ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על ידי מתן דין וחשבון על חייו; אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול האחריות" (ויקטור פראנקל)

האדם עומד איפשהו בהר החיים ובעצם הגעתו אליי הוא מביע את רצונו להתקדם במעלה ההר, לבחור את המשך דרכו. במהלך "הטיפוס", עולים חששות; מה אם אניח את הרגל לא בדיוק "במקום"? האם זה בסדר להביע פחד, היסוס, קושי? האם המטפל יבין אותי, יקבל אותי כמו שאני? אני רואה בדרך הטיפולית שלי, דרך של חברים למסע, המתבוננים, חוקרים ומרגישים וצועדים יד ביד ללא ביקורת ושיפוטיות, במרחב בטוח ומאפשר.

אני מזמינה אתכם למפגש בקליניקה שלי בתל אביב או בהרצליה במהלכו נתבונן, נרגיש ונבחן יחד את האפשרויות לחיות חיים מלאים ואותנטיים.

"כאן אני מרגיש כמו שאני. רוצה לחיות, רוצה להיות, בין התקוות שמשתנות. כאן השמיים הם שלי." (יגאל בשן) https://youtu.be/VfIJSc6KWWk